העצמי היוצר

מהו וכיצד הוא תומך בתהליכי ריפוי

הנסיך הקטן יוצר יוצרים מציאות אחריות טיפול תהליך אישי עצמי העצמי ריפוי

טיפול מהו?

שמדברים על תהליכי טיפול וריפוי, השאלה הראשונה שנשאלת היא ״במה מטפלים״ – מה הקושי, או המטרה שלשמה נפגשים? מה אנחנו בעצם מבקשים?

אפשר להתמקד ב- (1) סימפטומים חיצוניים, ו-(2) המקור שיוצר את הסימפטומים בעומק הנפשי-פנימי. סימפטומים יכולים להתבטא דרך כל מיני אופנים: תחושת חוסר משמעות, התנהגויות תוקפניות כלפי אחרים או כלפי העצמי, חוסר מוטיבציה, תחושה של כאוס או חוסר אחידות פנימית, ועוד. את המקור או השורש לסימפטומים ניתן לחלק לחרדות כלליות וספציפיות, דיכאון וקשיים במצב הרוח, תחושת חוסר משמעות, טראומות ושברים פנימיים, ועוד. ברוב המקרים, הטיפול יהיה יעיל יותר כאשר מתמקדים בשורש האתגר ולא בסימפטום.

שניגשים לטפל בשורש הקושי או האתגר, קיימות גישות שונות להבנת הגורמים שעומדים מאחורי הקושי, ובהתאם דרכי הטיפול והתמיכה. ישנן גישות מהעולם ה״שכלי״ שעשויות להמליץ על דברים שצריך ״לעשות ולא לעשות״. לדוגמא, אם אני חש חוסר מסוגלות אז אני צריך לייצר חוויות של הצלחה, לצאת מהבית ולפגוש אנשים, לאכול בריא ולעשות ספורט – כך שאני אחווה הצלחה. ישנן גישות מהעולם ה״רגשי״ שעשויות להמליץ לתת מקום וביטוי לרגש בצורות שונות – שיחה, נגינה, ציור ועוד – כך שהקושי הרגשי יפתר. ישנן גישות מהעולם ה״רוחני״ שעשויות להמליץ לתקן את ההילה / אנרגיה סביב הגוף, לתקשר את היעוד הנכון והמדוייק של האדם – כך שהאדם ישוב למסלולו הבריא והנכון. ישנן גישות מהעולם ה״מארגן״ (מבוגר) שעשויות להמליץ לקחת אחריות, לסדר את החיים, להתמודד ולתפקד – ולחזור למסלול. לבסוף, ישנן גישות מעולם ה״תשוקה״ שעשויות לתת מקום וקול לילד הפנימי המודחק: לעשות דברים שמתחשק לי (״בא לי״), ושדרך כך אתחבר לעצמי ואתאזן. אם כן, איך אדע באיזה נתיב ללכת, ובדרך של איזו גישה לבחור? האם יש גישה שהיא טובה יותר או טובה פחות עבורי?

האמת היא שכולן נכונות, וכל אחת מהן יכולה לתמוך בזמן אחר בחיינו. כיצד נדע מתי הזמן הנכון לאמץ כל גישה, באיזה מידה ובאיזה מינון? כמו גל שנע בין מימדים, כמו מחזורי החיים והטבע – שנעים באופן שאינו בהכרח ליניארי, ומשתנים בין עץ ועץ ובין אדם לאדם – הסוד נמצא באינטגרציה בין החלקים השונים ובחיבור לתנועתיות המקצב שבתוכנו. חיבורים אלו מאפשרים סנכרון פנימי – ביני לבין עצמי, וחיצוני – ביני לבין עולמי.

אינטגרציה וחיבור לתנועתיות המקצב: העצמי היוצר

בגרעין העצמי של כל אחד ואחת מאיתנו יש חלק ש״יודע״ את התשובה, שכבר עשה את האינטגרציה ושמחובר לתנועתיות המקצבית שבנו. זהו העצמי היוצר שבנו. קיימת בו ידיעה ברורה של הדבר והדרך הנכונים עבורנו בכל זמן נתון: ״להוסיף עוד תבלין למרק או שאין צורך? ללכת בערב לאימון כושר או להישאר בבית? להיפגש עם החבר הלילה? אני עייף.. אבל זה יכול לעשות לי טוב, למרות שאני עייף״. העצמי היוצר שבנו יודע את התשובות לכל השאלות האלו, גם אם אלו ישתנו כאשר נבדוק איתו את אותן השאלות בזמנים שונים.

העצמי היוצר שבנו עושה אינטגרציה שלמה בין כל הגישות והרבדים שבנו, מבלי שנצטרך לקיים ״דיון״ או לערוך ויכוח בין החלקים השונים. הוא קיים בקרב כל אחד ואחת מאיתנו, והוא מתקשר איתנו כל הזמן. לאורך השנים ודפוסי ההתנהלות שסיגלנו לעצמינו, אנו לא תמיד זוכרים את אופן ההקשבה לשפה שלו. תפיסת המציאות השכלית שדרכה הורגלנו לתפוס את המציאות מחלקת ומקטלגת. כאשר יש פיצולים – אנו יכולים ״ליפול״ לניהול עצמי של אחד מהקצוות – החשיבה השכלית, התפרצויות רגשיות, התנתקויות רוחניות, ארגון ומבניות נוקשים של המבוגר שבנו, או התפרצויות תשוקה קיצונית הרסניות  כאשר הילד שבנו מנהל לבדו. שיש אינטגרציה – אנו נעים בטבעיות בין האיכויות, ואין צורך להגיע לקצוות.

מוטיבציה לתנועה: חיבור פנימי והשראה אינטגרטיביים

כל שינוי מתחיל מתנועה. כל תהליך של התרחבות זקוק לכיוון לגדול לקראתו. הצמחים גודלים בכיוון השמש, כאשר הם ניזונים מהאדמה, באופן טבעי. גם אנו, בני האדם, שואפים אל השמש וניזונים מהאדמה, אבל אנחנו לפעמים מתבלבלים ושוכחים את הדרך.

התפיסה השכלית הרציונליסטית, הנפוצה בעיקר בעולם המערבי, מכוונת אותנו לרוב לתנועה מתוך ״צריך״ (המבוגר האחראי שבנו): צריך ללמוד כדי להתפתח, צריך לשווק כדי להגיע ללקוחות, צריך להפקיד לפנסיה כדי לחיות בבטחה שנתבגר. שנעים בעיקר מ״צריך״ – מקור המוטיבציה לתנועה היא חיצונית, מבוססת פחד, ומנותקת מהמקור הפנימי שבנו. אין זה נכון לזלזל במבוגר האחראי שבנו – הוא באמת דואג לנו ולביטחוננו. הקושי נוצר כאשר הוא משתלט עלינו ואינו נותן מקום ל״בא לי״– מרחב מחיה וקול ל״ילד״ שבנו. הילד שבנו הוא המעיין הנובע של תנועה מתוך רצון, תשוקה והשראה. רק דרך חיבור אליו נוכל שהמוטיבציה שלנו לתנועה תנבע ממקור פנימי אינדיבידואלי, ולא חיצוני המבוסס על פחד.  

ילדים יודעים באופן ברור מה הם רוצים בכל רגע נתון – איזה משחק בא להם לשחק, עם מי ואיך, מה בא להם לאכול, מתי זה מספיק להם, וכו׳. הם ממציאים שירים, נוגעים באוכל עם הידיים, עושים סלטות בטרמפולינה ולא מפחדים ליפול.

יחד עם זאת, כדי שילד יוכל לשחק ולהתנהל כ״ילד״ בעולם באופן מיטיב הוא זקוק למבוגר, מכמה סיבות: ראשית, כדי שהמבוגר יברא וייצור את המבנה והסביבה שבה הילד יכול לשחק באופן מזין ובטוח. שנית, כדי שהמבוגר שיבנה מיכל לעולמו הרגשי. גם על מנת שיהיה לו מרחב בטוח לביטוי והבעה של רגשות, וגם כדי להכיל הצפה או התפרצות רגשית. דוגמא מוחשית לכך יכולה להיות ילד שהסוכריה שלו התלכלכה כי היא נפלה על הרצפה, ובעקבות זאת הוא חש כי כל עולמו חרב. שלישית, על מנת לאפשר סביבה בטוחה ומוגנת למשחק, המבוגר צריך לנהל ולארגן גבולות שומרים ותומכים, באופן שאינו תוקפני או הרסני. דוגמא לכך יכולה להיות בנושא של שינה – ילדים כמעט תמיד יבקשו להמשיך את פעילותם ולא תמיד ידעו לזהות שהם עייפים וכי שינה תהיה טובה ומזינה עבורם.

כמבוגרים, הילד הזה קיים גם בנו, ועלינו לדאוג ולספק לו את צרכיו מהמבוגר האחראי שבנו. כאמור, הסוד נמצא באינטגרציה ותנועתיות נכונה. גם כמבוגרים וגם כהורים – אנו היוצרים הבלעדיים של המציאות שלנו ושל ילדינו.

כשאנו בחיבור לעצמי היוצר שבנו, אין יותר חלוקות ופיצולים בין החלקים השונים: אנו חווים אינטגרציה וידיעה פנימית שלמה. אלו הן איכויות שקשה להסביר ב״מילים״. מילים נתפסות אצלנו באופן שכלי, המחלק ומפרק לצורך ההבנה, אך אתם יכולים לחוש בתוככם את האיכויות הללו ולהתחבר אל מהות הדברים.

מוזיקה היא רק כלי

מוזיקה היא אחד הכלים האולטימטיביים לתרגול וחיזוק העצמי היוצר שבנו. הסיבה הבסיסית לכך היא שלעשיית וצריכת מוזיקה אין שום מטרה מלבד מתן ביטוי לעצמי היוצר שבי, ויש לה את היכולת לחבר אותנו אליו באופן מיידי וישיר. כאשר אני בוחר לשים שיר ביו טיוב – אין בי שום שיקול חיצוני שמשפיע עלי מלבד העצמי היוצר שבוחר את השיר. יש בי ידיעה ברור אם כרגע נכון לי שיר קופצני שיזיז אותי, שיר עצוב שייתן ביטוי לסערה רגשית שאני חווה כרגע, שיר שיכנס אותי פנימה ויחבר אותי לרוח שבי, או שיר שיתמוך בי כדי להתרכז וללמוד. באותו האופן, אני יודע באופן ברור ומדוייק כאשר אני זקוק לשקט, ואין בי מקום או רצון למוזיקה.

בנוסף להאזנה למוזיקה, כאשר אני מנגן, יוצר מוזיקה או כותב שיר – קיימת בי ידיעה ברורה אם הצליל צורם או נעים לי, אם בא לי מקצב איטי או מהיר, דחוס או מרווח, ואם הקטע שיצרתי שלם או שחסר בו משהו. את האיכות של הידיעה הברורה הזו אני פוגש יום יום בקליניקה ובמרחבי החיים גם בקרב אנשים שאינם מוזיקאים.

בנוסף, העצמי היוצר שבנו יודע לעשות אינטגרציה הרמונית ומדוייקת בין ההשראה שקיימת בתוכנו (הילד הפנימי), לבין עולם המציאות החיצונית (המבוגר האחראי) – בתחומי היצירה ובחיי היום-יום: האם לקנות את הגיטרה שעולה 5000 ש״ח כדי לייצר את הצליל הספציפי שאני רוצה, או אסתפק בגיטרה שיש לי? האם אשקיע עכשיו 3 שעות על דיוק סאונד הבס לקטע שאני עובד עליו עכשיו, או שיש דברים שיותר חשובים כרגע?  (סיפור אמיתי מאסיר קטין לשעבר שעבדתי איתו)?

כאשר אני נע מהעצמי היוצר שבי אני ״רוקד״ עם החיים. זה לא אומר שלא יהיו אתגרים, נפילות ועימותים עם אנשים שבחיי. כל אדם שהגשים משהו בחייו יודע שכדי להגשים רצונות ומטרות צריך להתנסות גם באתגרים, נפילות ועימותים. בין אם שבונים בית, יצירה מוזיקלית, מקצוע או יחסים. כשאני מחובר לעצמי היוצר שבי, האתגרים אינם נתפסים כמעמסה, אלא כחלק מתהליך היצירה של חיי השלמים.

מוזיקה היא בסך הכל כלי מדהים ונגיש שקיבלנו כדי להרחיב את העצמי היוצר שבנו, ודרך דיוק היוצר המוזיקלי שבנו אנו מדייקים את העצמי היוצר את חיינו על כל פניהם.

צלילי הנפש טיפול מוזיקה מוסיקה music therapy תרפיה תראפיה

מוזמנים לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
צייצו
שיתוף ב whatsapp
שלחו בוואטסאפ
שיתוף ב pinterest
שמרו בפינטרסט
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב email
שלחו במייל
סגירת תפריט