הדבר שאנחנו הכי פוחדים ממנו הוא המוות. סוף החיים. הרגע שבו זה הכל יגמר.  

זה גם אחד הדברים שאנחנו משקיעים בו הכי הרבה אנרגיה – ההמנעות מהמוות. לברוח מסכנה, לדאוג לגוף, לבריאות, לביטחון האישי שלנו.

כשאנחנו מדברים על המוות, כדאי לשים לב שמוות הוא לא רק המוות הפיזי של הגוף – נקודת הסיום שבה אומרים לנו ׳Game Over׳ – סיימת את תפקידך לגלגול הזה.

למוות יש המון צורות שהוא פוגש אותנו ביום יום.

אפשר לפגוש את המוות דרך משאלה פשוטה – משהו שרציתי ממש והוא לא קרה. אפילו ברמה הפשוטה שממש בא לי כוס של קפה, אבל אין לי דרך להשיג אותה. יש שם מפגש עם המוות. מוות שרצון, של רעיון, של משאלת לב.

לרוב אני אשקיע אנרגיה כדי להמנע מהמוות הזה – בצורה של דאגה שיהיה קפה כל הזמן, ואפילו אקנה הרבה סטוקים של קפה ספייר –  כדי לעולם לא לפגוש את המוות הזה.

זה יכול להיות ברמה אנרגטית – שאני רגיל לקבל הזנה מדברים מסויימים (אוכל, הרגלים, אנשים) וההרגלים האלו לא יקבלו את המענה שאני רגיל: אני לא אקבל את ההזנה שאני רגיל אליה – ואפגוש את פחד המוות.

שבמהותו הוא – התחושה שאני אפסיק להתקיים אם אני לא אקבל את / אם לא יקרה X.

׳אם אני לא אתקבל לעבודה הזו זה יהיה הסוף שלי׳

׳אם בן הזוג שלי לא יסכים לחבק אותי שאני רוצה אני ארגיש חסר ערך או חסר קיום עצמי ׳

׳אם לא אסיים לעבוד בשעה 19 אני ארגיש שעולמי חרב׳

שלא לדבר על פחד מאסונות טבע, מלחמות, פגיעה פיזית מאנשים אחרים, ועוד.

שלא תבינו אותי לא נכון. לפחד הזה יש בסיס חיובי וטוב. הוא בסכה עוזר לנו להמנע מכאב, לקבל אנרגיה, להרגיש בעלי ערך, מוגנים, עטופים ובטוחים שכל צרכינו מקבלים מענה. בסכ״ה נשמע שהפחד עובד די טוב למענינו, שווה להשקיע בו.

אבל קצת שכחנו – שלפני המענה לכל הצרכים המדהימים האלו – בא ה׳פחד׳ – שמניע אותנו אליהם. ושהפחד מקבל בחיינו צבע חזק ודומיננטי– הוא צובע את הדברים המדהימים האלו בצבע שלו – צבע של פחד.

אנחנו יכולים להיות האנשים הכי עשירים בעולם, שיש לנו גם את אמא וגם את אבא בחיינו, שצרכינו החומריים מקבלים את כל המענים הנדרשים, ועדיין להרגיש מאוד אומללים, חסרים, לא ממומשים,  מנותקים מעצמינו ואבודים בחלל – כשה׳פחד׳ הוא מניע מרכזי בבמה. כשהוא הקול הדומיננטי. כשהתנועה של הדברים נובעת בעיקר ממנו ודרכו.

האשליה מתנפצת. כל הדברים שאנחנו ׳פחדנו׳ מהם הופכים לחסרי משמעות, כשאנחנו מונעים מפחד ומנותקים מעצמינו.

זה ההסבר להתנהגויות של הרס עצמי. זה לא רציונלי אלא רגשי.

עדיף לי לעשות דברים שהם לאו דווקא בונים / תומכי חיים ולהרוס – רק כדי להרגיש שזה ׳שלי׳, ש׳אני לא מפחד מהפחד׳, שאפילו שזה מפחיד או הרסני – אני בשליטה ולא פחד חיצוני שהוא לאו דווקא אני או שלי.

חשוב לזכור שבסופו של דבר – תפקידו של הפחד הוא לשרת את החיים, ולא להיות ׳ה׳ חיים. זה הבדל סמנטי קטן אך משמעותי מאוד. 

החיים עצמם – נמצאים מעבר לפחד, שהוא חלק מהם, אך לא מרכזי בהם.

מה זה בעצם ׳חיים׳?

החיים הם למעשה האופן שבו אנו תופסים וחווים את החיים, הם לא דבר ׳אבסולוטי׳ העומד בפני עצמו. כאינדיוידואליים ׳נפרדים׳ – אנו חווים את העולם אך ורק דרך ה׳פילטרים׳ של התודעה שלנו – מה שנקרא – התודעה צובעת את תפיסת העולם. למעשה – אין ממש ׳עולם׳ אובייקטיבי שם בחוץ – אלא פרשנות הסובייקטיבית של העולם דרך החוויה האישית שלנו. אלו מעצבים את התודעה שלנו והיא למעשה מעצבת את האופן שבו אנו תופסים ויוצרים את המציאות שלנו (מבלי להכנס כרגע ליותר מדי פילוסופיה).

אנחנו  למעשה האלו שקובעים וצובעים את החוויה שלנו – מה נעים או לא נעים לנו, מהו הרצון החופשי שלנו, מה יעורר בנו תשוקה או מוטיבציה לנוע לקראת משהו, מה יעורר בנו עונג, כאב, דחיה וכו׳.

אנחנו למעשה כגרגר חול שחווה את העולם בנקודה הפיזית הספציפית בזמן נתון לאור הנטיות המולדות והגנטיות שלנו ולאור ההשפעות המשפחתיות / תרבותיות / חברתיות שרכשנו עם השנים.

זוהי החוויה הסובייקטיבית, נקרא לה הסובייקטיבית האוטומטית – שלנו, שהיא – האופן שבו נחווה את ׳החיים׳ בצורה האינסטינקטיבית והמיידית שלנו.

מעבר לחוויה המיידית – ישנם מימדים נוספים שיכולים להשפיע על החוויה שלנו. אנחנו יכולים ללמוד דברים חדשים על המציאות, ולנווט את המציאות בהתאם לרצונות גבוהים שאנחנו מביאים לתודעה המורחבת שלנו. מה הכוונה?

ידע יבש נלמד זה מה שאני ׳יודע׳ על החוויה או המציאות, והוא לפעמים ׳שונה׳ מהחוויה המיידית שלי את המציאות. לדוגמא – אני לא אוהב סלרי אבל אני ׳יודע׳ שזה בריא ומוסיף לי מינרלים לגוף.

(תודעה היא רחבה יותר מידע, ארחיב על כך במאמר אחר. בקצרה – התודעה היא מעבר להבנה הרציונלית ומגיעה מחיבורים רחבים יותר לעוד רבדים בחיינו)

ידע שאנחנו לומדים יכול לעזור לנו להקנות ׳הרגלים׳ והרגלים, כשהם מוטמעים לאורך זמן, יכולים לייצר שינויים של ממש בחוויה הבסיסית שלנו. אחרי זמן מה שאני אוכל סלרי – כנראה שהגוף שלי יתחיל להתיידד איתו וכנראה שהחוויה הבסיסית שלי תשתנה במהותה. הגוף שלי פתאום ירצה סלרי ואני ארצה אותו לא רק מתוך ׳הידיעה׳ שהוא בריא אלא מתוך חוויה בסיסית. זה דוגמא לאופן שבו ידע יכול לשנות תודעה בסיסית.

נקח דוגמא נוספת מעולם התינוקות. התינוק בהתחלה לא ירצה לעזוב את החיבוק של אמא שלו או לצאת מהמיטה המרופדת שלו. בהתחלה זה מאיים ומפחיד לצאת החוצה לעולם. אבל עם הזמן – התינוק יגלה שיש דברים מגניבים בעולם ושהוא אפילו רוצה לצאת אליו ולהיות חלק ממנו. הדרך שבה זה יקרה היא דרך ׳אתגור׳ התינוק – למצבים שהם מחוץ לאזורי הנוחות שלו, במידה הדרגתית ונסבלת דיה. ההתרחבות הזו נעשית על ידי ההורים המיטיבים (מבוגר מכיל ומאתגר באופן מוכל) כשאנחנו תינוקות, ועל ידינו כשאנחנו מבוגרים.

דוגמאת הסלרי והתינוק ממחישות שבמהותינו אנחנו לא רק ׳החוויה׳ הבסיסית שלנו. אנחנו לא רק אוטומטים ו׳מה שנעים לי כרגע׳. הגדרת ה׳חיים׳ לא נגמרת רק ׳בי׳ ובחוויה הבסיסית שלי את העולם, אלא היא רחבה יותר. אנו ׳חלק׳ מהחיים הרחבים יותר, ממארג החיים הרחב. וכדי שיהיה לנו טוב ונוכל להתפתח ולהתרחב, עלינו להכיר בכך. לשחרר קצת מהשליטה.

בספרות המקצועית מדברים ממש על ׳מערכת חיסונית נרקיסיסטית׳ – שבאופן טבעי אנחנו ׳דוחים דבר שהוא לא אנחנו׳ – ממש כמו שהנוקדנים בגוף דוחים כל דבר שהוא לא הגוף, אבל שבהתפתחות נפשית בריאה – אנחנו לאט לאט ׳מתרגלים׳ לדברים ומתרחבים אליהם כך שיותר ויותר מהעולם יכול להכנס תחת הקטגוריה של ׳אנחנו׳. כמו שכל מיני דברים שהפחידו אותנו בעבר נהיו חלק מעולמינו (לעבוד, לגדל ילדים, לרכב על אופניים, ועוד ועוד) וכך חלק מ׳אנחנו׳.

ואפילו שיש הרבה דברים שלא נעימים לנו או שאנחנו לא רוצים בקרבתם שם בחוץ (בהתחלה), לאורך הזמן אנחנו עשויים לגלות בהם דברים ׳חיים׳ עבורינו, אופנים שבהם אנחנו רוצים בהם במידה כזו או אחרת.

למעשה – השארות נצחית באזור הנוחות – במיטה המרופדת שלנו – בגלל הפחד – במקרים רבים הופכת לחוויה חזקה של מוות. זה מה שקורה שהפחד משתלט – הפחד מהמוות שיכלה את החיים הרבה פעמים מביא את המוות בעצמו. והחיים נמצאים מעבר לפחד, בבחירה בחיים למרות ויחד עם הפחד. ככה למעשה אנחנו מתרחבים בצורות של חיים.

אני יודע שהתוכן הזה עשוי להעלות התנגדויות וטריגרים להרבה אנשים, אבל כשאנחנו בשיח של עומק ושל ריפוי אנחנו לא בשפה של ׳שחור או לבן׳ – כלומר – רק להשאר בפנים ולפחד או רק לצאת החוצה מאזור הנוחות ולהתאתגר. בשפה של ריפוי אנחנו בקטע של גוונים, וגוונים עובדים בהדרגתיות, כי הדרגתיות מאפשרת הסתגלות הרמונית של העצמי אל החדש.

ככה למעשה מתרחבת מערכת החיסונית הנרקסיסטית, והאני מתרחב לצורות חדשות של חיים שהופכות להיות – למעשה – חלק ממנו.

זה הכל תלוי באופן שבו הדברים נעשים: תזמון, צורה, דרך, וקונטקסט.

באופן בסיסי – כל אלו הם למעשה צורות מתחדשות של חיים של חיות.

מהו בעצם המוות?

מוות בהגדרתו הוא חדלון החיים. כשאין חיים יש מוות.

צמח יכול למות. אדם, חיה.

רעיון. מערכת יחסים. יחסי תלות או יחסי עבודה.

עסק.

הרבה דברים מפחידים יכולים לקרות בשם המוות, שמסיים את החיים שבהם, ובכך ׳ממית׳ אותם. חשוב לזכור שלמוות יש תפקיד בחיים. המוות הוא חלק בלתי נפרד ומהותי מהחיים. כמה דוגמאות לכך:

הידעתם שמיליון תאים מתים ונולדים מחדש בגוף שלנו בכל שניה? אשכרה. אנחנו ממש מתים ונולדים מחדש מליון פעמים בשניה – פיזית – כדי שנוכל לחיות בצורה טובה ותקינה.

כשאנחנו הולכים לישון – אנחנו למעשה ׳מוותרים׳ על האפשרות לחיות, רק כדי לקום חיים יותר למחרת. בגלל זה נושא ה׳שינה׳ כזה מורכב אצל ילדים (ולא רק): ההרדמות היא הסכמה לוותר על החיים – כדי ׳למות׳ בזמן השינה. לשחרר שליטה מהחיים כפי שאנחנו חווים ומכירים אותם.

כשאנחנו לומדים דברים חדשים – אנחנו ממיתים אמונות או תפיסות ישנות (חלקית או בצורה מלאה) כדי להתרחב ולהבנות תפיסות חדשות ועדכניות יותר על המציאות.

כשאנחנו מתאכזבים שלא קיבלנו את הסוכריה שרצינו (ממיתים את הרצון הזה), ישנו סיכוי גבוה  שהגוף שלנו ילמד שהוא יכול לקבל יותר אנרגיה לאורך זמן בלי הסוכר שבסוכריה, או ללמוד שארוחת הצהרים המזינה תמלא אותנו בצורה משביעה ובריאה יותר.

בואו נקח את האנלוגיות האלו ואפילו עוד כמה צעדים קדימה.

כשפיטרו אותנו מהעבודה שחשבנו שאנחנו כל כך רוצים, אחרי זמן מה ומשבר, אנחנו כנראה נגלה את עצמינו מחדש בצורה טובה יותר. כנראה נגלה שהעבודה הקודמת שרצינו נראית מהמקום החדש פחות רלוונטית, פחות נכונה לנו, ושטוב שלא התקבלנו אליה, על אף האכזבה ותחושת ׳סוף העולם׳ שהייתה לנו שבישרו לנו את ההודעה.

כשקשר זוגי מגיע לסיום יש פעמים רבות חוויה שהגיע סוף העולם. ההזנה שהתרגלנו אליה מהקשר לא תהיה עוד ויש תחושה חזקה של מוות. יחד עם זאת, אחרי תהליך קצר או ארוך של פרידה, אבל והשלמה, כנראה שנוולד לחיים חדשים ואחרים. בין אם זה יהיה לבד ובין אם בזוגיות חדשה, נגלה שהחיים החדשים מיטיבים איתנו ושהלידה שלהם לא יכלה להגיע בלי המוות של הקשר הזוגי הקודם.

כצמח מת בגינה – זה כדי לפנות מקום לצמח חדש.

המוות הוא תמיד צורה של התחדשות. ההתחדשות לא יכולה להגיע בלעדיו. זה נכון שכשאנחנו פוגשים את המוות במקרים רבים אנחנו עוד לא רואים את האור שבקצה המנהרה, או את החדש שמחכה להוולד. ובשביל זה המאמר הזה: כדי להזכיר לנו שהמוות שזור בחיים.

המוות שזור בחיים

לא תמיד נצליח לראות את הקשר הליניארי שבין המוות לחיים. למעשה הוא גם לא תמיד יהיה ליניארי, כי החיים במהותם אינם נעים באופן ליניארי לרוב.

אבל חשוב להזכיר לעצמינו שבמהותו – המוות הוא צורה של חיים.

אני מודע שיש ׳סתירה׳ במשפט הזה, אבל המילה ׳חיים׳ למעשה כוללת בתוכה גם את המוות, שאם לא – הוא לא היה חלק כל כך בסיסי ויומיומי באלפי צורות – שזור בחיים.

וכשאנחנו לומדים ׳לעבוד׳ עם האמת הזו במקום להתנגד לה ולהשקיע כמויות אדירות של אנרגיה בהמנעות מהמוות או מהפחד שהמוות יכול להביא באלפי דרכים וצורות – אנחנו למעשה מתרחבים באופנים שבהם אנחנו חיים באמת. משחררים את השליטה של הפחד מהמוות בחיינו, כדי לחיות עוד יותר.  

אפשר לפחד. חשוב להכיר בפחד. אבל אפשר ללמוד התנהלות שדרכה הפחד לא מנהל את מרבית חיינו. אפשר ללמוד צורות להרחיב את גבולות הפחד. אפשר לנוע עם הפחד ולא מתוך הפחד. יש הרבה מאוד צורות שבהם אפשר לעבוד עם הפחד, שבסיסו הוא הפחד מהמוות.

אפשר להכיר בפחד ובמוות כמורים. לזכור להקשיב להם, ללמוד מהם, לזכור שהם שם. אבל כמו לימודים מכל מורה – אסור לנו לקחת את מה שהוא אומר כמובן מאליו באופן של ׳שחור או לבן׳. עלינו להקשיב לשיעור שיש לו להציע לנו ברגע הזה ולראות איפה הוא פוגש אותנו כשאנחנו זוכרים שהמוות הוא בסך הכל עוד צורה של חיים.

האם הפחד בא כדי שנמנע ממשהו מסויים?

אולי הוא רק שחזור של רגש ישן, התניה מהעבר הקרוב או הרחוק, ואינו נחוץ או רלוונטי למציאות הנוכחית?

אולי אם אני אפעל ממנו, אני אפילו אזיק?

אולי יש משהו שיכול להיות מפחיד, בלא להקשיב וללא לפעול מתוך הפחד?

 מו כל ידע חדש שאנחנו לומדים או תרגיל חדש שרכשנו – אנחנו מתאמנים. מתאמנים בחיבור שבין הצורה החדשה לחיים שלנו, למצוא אופנים שבהם היא מתחברת למערכת החיסונית המתרחבת שלנו. כן – זה תהליך, וזה לוקח זמן – לתכלל את הפחד בצורה רחבה יותר אל מימדי החיים.

אבל כשהפחד הוא ׳חלק מ׳ ונוכח כאחד מהקולות ולא כקול המרכזי שמניע אותנו – אנחנו זוכים בעוד ועוד צורות של חיים.

תהליכי יצירה וגשרים בין המוות לחיים

דרכו של הפחד חמקמקה, ולפחד מהפחד זה גם סוג של פחד, שמכניס אותנו ללופ שיכול להיות מ אתגר לצאת ממנו.

דרך המחשבה והאינטלקט בלבד קשה מאוד לצאת מהלופ הזה שקשור לפחד ולמוות. מחשבה מביאה לעוד מחשבה עד שזה יכול להיות מעיק, מציף, ואולי אפילו מפחיד עוד יותר להתעסק בנושא. אולי נעדיף כבר ׳להכנע לפחד׳ – כי זה הקול הרווח, כי ככה לימדו אותנו, כי ככה הורגלנו לאורך השנים ווואלה – החיים שלנו ׳לאו דווקא כאלו רעים׳ – אז יאלה.

אבל כנראה שלא. כנראה שאנחנו כאן קוראים שורות אלו ומחפשים דרך אחרת כי הדרך הישנה כבר לא רלוונטית או לא שלמה עבורינו.

ומעבר להבנה השכלית – יש דרכים נוספות – עוקפות מיינד – שיכולות לעזור לנו לעקוף את המחשבה ולצלול את החוויה – וזו דרך היצירה.

היצירה למעשה יוצרת אופנים שבהם אפשר להכיל רגשות ופחדים לא רק על ידי מילים אלא על ידי מבנים חוויתיים של ממש. היא לא רק מילולית ואינטלקטואלית במהותה.

היצירה מחברת ומבטאת את העולם שמעבר – מעבר למחשבות. היצירה מחברת אותנו באופן בלתי אמצעי אל צורות של תודעה, ולכן יש לה את היכולת לייצר שיפטים של ממש במציאות.

יש לה את הכוח לבטא פחד אמיתי – לא רק מחשבות עליו – ובכך גם לעזור לנו להשתחרר ממנו.

היא יכולה להביא למציאות שלנו ׳צבע אחר׳ מהפחד – כמו אור חדש – מתוך בחירה מודעת. ממש לשנות צהוב לכחול – באופן נשלט. כמו משקפיים שצובעים הכל בשחור או בורוד, ככה גם כוחה של התודעה.

התודעה עמוקה יותר מהידיעה. היא מבוססת על נסיון, חוויה ובחירה פנימית שהיא מעבר לידיעה ספקנית ששמעתי ממקור חיצוני. היא למעשה ידיעה מופנמת ברמות עמוקות יותר, חוויתיות, שנמצאות מעבר לצורות הרגילות של הפחד.

ליצירה צורות ופנים רבות (אמנות, כתיבה, מוזיקה ועוד) עליה ארחיב במאמרים אחרים. מכיוון שליצירה יש את היכולת לחבר אותנו למימדים עמוקים יותר, היא יכולה לעזור לנו להתרחב מהלופים האינטלקטואליים וכך ללמד אותנו דרכים חדשות להתמודדות עם השאלות המהותיות של חיים ומוות, וכך ליצור חיים חדשים ואינטגרטיביים שמקדשים את החיים שבשניהם.