גיל ההתבגרות כבר מזמן לא נגמר בגיל 17 וגם לא מתחיל בגיל 13. בגלל שינויים רבים בחברה, בניהם שינויים תזונתיים, הרומונליים, טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים – מחקרים מראים שכיום גיל ההתבגרות מתחיל כבר בגיל 10. ילדים חשופים להרבה יותר מידע וטכנולוגיה, לומדים מהר יותר ו׳מתבגרים׳ מהר יותר. מגיל צעיר יותר המתבגרים חווים הצפה של ציפיות, אינפורמציה, דרישות ואתגרים מהמעבר לבגרות. יחד על זאת, עדיין אין שם את הבשלות הרגשית, תפקודית, אנרגטית וכלכלית. בעקבות התלות בהורים (רגשית וכלכלית), רמת הכישורים הגבוהה שהחברה דורשת בימינו כדי להשתלב מקצועית והזמן שלוקח להבשיל רגשית – גיל ההתבגרות נמשך עד לגיל 25 ובמצבים רבים אף יותר.
זוהי אחת התקופות המאתגרות בחיים הן למתבגרים והן להורים. הכל צף, משתנה, דברים שעבדו פעם כבר לא עובדים היום, ובהרבה מהמקרים ההצפה כל כך גדולה שאי אפשר בכלל להסביר ולתקשר במילים מה שעוברים, מה שמוביל לנתק, מרחק, תסכול ומתחים בשני הצדדים, שבסך הכל רוצים טוב ואהבה אחד עבור השני/ה.
כמטפל במוזיקה חוויתי אינספור פעמים שמוזיקה הייתה הגשר שעזר למתבגרים להתחבר רגשית, להביע מה שעובר עליהם ולהתחבר לעצמם. הכלי שעזר להם להסביר את עצמם החוצה לעולם ולשקם את הקשר הפצוע בין ההורה למתבגר.
נתחיל מהבנה עמוקה של הקושי של גיל ההתבגרות.
ילד או מבוגר קטן?
הקושי המרכזי של מתבגרים (והוריהם) נובע מחוסר בהירות שמובנה בגיל ההתבגרות בנוגע לזהות המתפתחת בכל המישורים – רגשית, תפקודית, חברתית, משפחתית, מינית ומקצועית. מי אני בעולם, כמה כוח יש לי, מה נכון או לא נכון, ו׳התנגשויות׳ (לרוב לא מודעות) בין הילד שהייתי למבוגר שאני חושב שאני כבר.
ילד מתנהל בחופשיות כילד וניזון מהמבוגרים. ׳בתמורה׳ הוא תלוי במבוגר ובהתאם מבקש את קרבתו, עצתו, קשוב לו ותלוי בו רגשית. הוא מקבל ממנו את תחושת הערך שלו וחי ב׳בועה הילדית׳ שהמבוגר עוזר ליצור עבורו.
הילד לעולם לא ׳עוזב׳ אותנו. גם כמבוגרים יש בנו ילדים פנימיים עם צרכים ילדיים שממשיכים להתקיים ולעולם אינם עוזבים אותנו. כולנו צריכים מרחבים של חום והכלה, קבלה ואהבה ללא תנאי, אפשרות להיות במרחבים עם תנועה חופשית, לשחרר שליטה, מקום לרגש שמעבר להגיון, ומרחבים להישען עליהם שבהן נוכל לנוח, לשחרר ולהרפות.
בשונה מהילד, המבוגר דואג להזנה ולוקח אחריות. לדאוג להזנה פירושו לדאוג למגוון הצרכים של הילד, ואחריות פירושו באופן בטוח, יציב ולאורך זמן ולכל הילדים שתחת חסותו – הילדים הפיזיים שלו, הילד הפנימי שבתוכו והילדים שבמבוגרים האחרים שהוא ביחסים איתם.
הזנה אחראית בכל הרבדים פירושה:
הזנה חומרית
- הזנה ואמצעים להזנה – לדאוג לפרנסה ואמצעים שיוכלו להזין את הילד (הילד צורך בשונה ממזין)
- ביטחון ומוגנות (הילד חי בהווה ובהתאם חוקר ומעיז ופחות חושב על ההשלכות)
- דאגה לעתיד – שהאמצעים הללו יוכלו להחזיק לאורך זמן (הילד חי ב׳זמן הווה׳ נצחי ולא חושב על העתיד)
הזנה רגשית ורוחנית
- מימוש עצמי – ראיית הדרך והנסתר שמעבר, ביטוי הנשמתי שמזין ומרווה שעוד לא גלוי לילד במלואו. המבוגר עוזר ומכווין את הילד על סמך נסיון חייו בכל התחומים. הילד עוד לא מכיר ויודע, לכן תלוי בהזנה ובראיה הרחבה של המבוגר.
- הכלה והזנה רגשית – מרחבים לעיבוד רגשי ויצירת ביטחון שמעבר ל׳כאן ולעכשיו׳. הילד כחי בתודעת ׳הווה׳ חווה את הכל כהווה נצחי. אם קרה משהו מפחיד – העולם מפחיד. מיכל פירושו אפשרות לביטחון וטוב רחב מעבר ל׳כאן ולעכשיו׳.
- עצירה שחרור ומנוחה – לשמור על מסגרת שבתוכה חיים יוכלו לצמוח. בילד פועמת אנרגיית חיים שלא רוצה לכבות ולהפסיק. אנרגיית חיים היא כמו אש – שלא ממסגרים אותה ותוחמים אותה היא יכולה לשרוף ולכלות. המבוגר עוזר לילד להבין מתי זה זמן לעצור, לשחרר, להטען.
היחסים שבין הילד והמבוגר
להיות ׳מבוגר׳ פירושו להצליח לנוע בחופשיות בין הילד למבוגר שבי ולתת לכל אחד את המקום המתאים בזמן המתאים בחיים, לדוגמא – זמנים לתפקוד ועבודה, זמנים להרפיה ומנוחה, זמנים לביטוי ושחרור רגשי, זמני זרימה ונוכחות בהווה וזמני תכנון לעתיד.
הרבה מבוגרים חושבים שלהיות מבוגר פירושו לא להיות ילד ושתהליך ההתבגרות הוא מעבר מהיותי ילד להיותי מבוגר (בלבד). המחיר שמשלמים מבוגרים שמבטלים את הילד שבתוכם הוא כפול:
המחיר האישי של התעלמות מהילד הפנימי שבי הוא אובדן מעיין החיות, השמחה, הרצון, התשוקה, החיבור הפנימי, שעשויים לגרום ללחץ מוגבר, תחושת חוסר משמעות או חוסר מוטיבציה, פחדים ואף להתרחב לצורות של דכאון, חרדה והתקפי זעם או פאניקה.
המחיר הבינאישי נובע מהתפיסה הדיכוטומית של ׳מבוגר׳ ו׳ילד׳. עשויה להתפתח נטיה לאלץ את הילד לבטל את הילד שבתוכו. מכוונה טובה הם חושבים שהם צריכים לעזור לו להיות ׳מבוגר׳ בלבד – אחראי, בעל ערך, עם חזון להגשמה, מתקשר מילולית הכל, דואג לכל צרכיו וכו׳.
למעשה אי אפשר באמת לבטל את הילד הפנימי. אפשר לדחוק וללחוץ אותו פנימה בתוך קופסא נעולה בלב שלנו, אבל הלב נמצא במרכז והוא זה שמנהל את הגוף ואת עולמינו הרגשי.
כשהמתבגר שלי לא אחראי או לא ׳מתחשב בי׳, הילד הפנימי שלי מתעורר בשאגה –
״מי אתה שתבטל אותי (כמו שביטלו אותי ההורים שלי שהייתי ילד)?"
״אני החזק והיודע, אתה החלש והלא יודע, ואתה תקשיב לי״ (עכשיו אני המבוגר, עכשיו אתה תזוז / תקשיב / תעשה ויהיה לי מקום עכשיו)
ולמעשה, עם כל הכוונות הטובות והאהבה מתפתח מאבק כוחות בין שני ילדים כאשר אין שם באמת מבוגר אחראי שיעזור לקחת אחריות, לדאוג להזנה ולראיה רחבה יותר של המצב.
סביר להניח שאלו דפוסים שהתקיימו במערכת היחסים גם בילדות לפני שהמתבגר התבגר, ועכשיו שהוא מתבגר הם צפים עוד יותר לפני השטח כי הוא תובע את האוטונומיה שלו ומבקש מקום חדש.
אבל כדי לעזור למתבגרים ולנו כהורים שלהם, אנחנו קודם כל צריכים להבין עם מה המתבגרים שלנו מתמודדים?
האתגרים של גיל ההתבגרות: פערים לא הגיוניים
הדבר המרכזי שהמתבגרים מתמודדים איתו הוא פערים פנימיים וחיצוניים שנובעים מהצמיחה שלהם מילד לילד שהוא גם מבוגר:
הרצון לקרבה ותמיכה מול הרצון לעצמאות ואוטונומיה.
הרצון לביחד מול הרצון ללבד.
הרצון לביטחון מול הרצון למרוד ולהרוס את הכל.
הרצון לרצינות ואחריות מול הרצון לחזור להיות ילד ולשחרר את הכל.
הרצון לתפקוד והצלחה מול הרצון להתכנס בחדר שלי ולהעלם מהעולם.
הרצון לרצות ולקבל ערך ופידבק מול הרצון לנפרדות ואוטונומיה – לגלות את דרכי שלא מרצה ולא תלויה באחר.
הרצון לכבוש את העולם ולהיות במרכז מול הפחד מהעולם המתגלה והרצון לחזור לרחם.
הפערים האלו בשילוב השינויים ההרמונליים והגופניים מובילים לתחושות שאני לבד, לא מובן, לא ברור (אפילו לעצמי) שיכולים להוביל ליאוש, ניכור וריחוק, דכאון, בלבול והסתגרות.
וזה חלק מהטרגדיה: דווקא בתקופה שבה הילד שלי גדל, נפתח ומגלה את העולם ואת היכולות שלו, הכי קשה לו, אנחנו הכי רחוקים, אין מקום למימוש הפוטנציאל שלו, ונראה שלא משנה מה עושים – או שזה לא עובד או שזה לא הדרך.
דרך המלך: גם – וגם
האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הורים למתבגרים הוא איך להצליח לחיות, לתמרן ולנוע בין ה׳גם וגם׳ האלו בצורה שמצד אחד נצא עם כמה שפחות ׳נזק׳ ממלחמות וקונפליקטים (פנימיים וחיצוניים), ומצד שני נצליח לתעל ולהשתמש בכוחות והעוצמות האדירות האלו למקומות חיוביים, בונים ומצמיחים.
הפחד או הסטרס לפעמים מובילים אותנו לתגובות קיצוניות של ׳הכל או כלום׳ או ׳אני או את/ה׳ שמאוד מאפיינות את גיל ההתבגרות ובהתאם יחסים עם מתבגרים, ולרוב יוצרים רק יותר נזק מתועלת.
וחשוב לזכור שכמבוגרים – אנחנו מורי הדרך והאחריות היא קודם כל עלינו. הם בכל זאת ילדים מתבגרים ואנחנו מורי הדרך, גם אם אנחנו לא לגמרי יודעים את הדרך, התפקיד להוביל אותה הוא עלינו.
אם אנחנו מבינים שאנחנו
- במסע משותף – זה לא ׳אני או הם׳ אלא אנחנו יחד מתבגרים וחווים דברים
- מורי הדרך – האחריות להובלת הדרך מתחילה אצלינו
אז אנחנו יכולים להתחיל לקחת אחריות ולחפש דרכים שבאמת יעבדו.
ומקום טוב הוא לשאול את עצמינו –
איך אני לא אבהל ו׳אשרף׳ באש ההתבגרות – שלו ושלי?
איך אני אצליח להכיל את הניגודים – שקיימים גם במציאות החיצונית אבל גם בתוכי?
איך אני אדע להיות שם באופן הכי נכון עבורי, עבורו, ועבורינו?
איך אני מצליח לייצר קרבה בצורה מזמינה ומאפשרת שאינה ביקורתית, מאיימת או דורשנית?
אבקת הקסמים של המוזיקה בתהליכים טיפוליים
מוזיקה לעולם לא נכפית – היא תמיד נובעת מבחירה עצמית. וזה הדבר החשוב ביותר בגיל ההתבגרות: שהמתבגר ירגיש שזה שלו, שהתנועה מגיעה ממנו, שהוא בוחר בזה.
בין אם זה שיר שאני שומע, פלייליסט שאני רוקד לו או כלי נגינה שאני מנגן בו – אני בחרתי את זה וזה שלי.
מוזיקה מגניבה – בין אם זה נגינה בגיטרה, יצירה בתוכנת הפקה מוזיקלית עם ביטים שגורמים לי לזוז או אפקטים שאפשר לשחק איתם – מוזיקה היא משחק ולכן היא תמיד מזמינה ומסקרנת.
מוזיקה יכולה לבטא רגשית את מה שאין לו מקום במילים במציאות – כי במילים זה לא ׳מסתדר הגיונית׳ – הילד והמבוגר. וזו הסיבה שמתבגרים כל כך מתחברים אליה.
מוזיקה במהותה נושאת את הניגודים של החיים כולם יחדיו בתוכה, בצורה בטוחה ולא מפרקת.
כמו כוח על קסום שיש לה, וזה חלק מהייחודיות שלה. ובהרבה רמות:
טקסט – מוזיקה יכולה להגיד מה שהיא רוצה. זה לא מאמר מדעי שצריך לקחת אחריות, היא יכולה לבטא רגשות, ניגודים, עולמות שלמים שלא חייבים להתחבר אבל באופן קוסמי מתחברים דרכה.
טקסט והמוזיקה של השיר – יש שירים עצובים עם ביט ומוזיקה שמחה (אביתר בנאי – כלום לא עצוב) או מוזיקה עצוב עם טקסט של תקווה.
מוזיקליות = חופש בתוך מבנה – היופי של מוזיקה הוא בשבירה של החוקים מתוך שמירה על החוקים. כדי לנגן מחוץ לביט צריך להיות על הביט. כדי לצאת מהסולם צריך להיות בסולם.
זמן מחוץ לזמן – מוזיקה קוראת בזמן ובמרחב אבל היא לוקחת אותנו למצבים שהם מעבר לזמן ולמרחב, זמנים שבהם אפשר להיכנס לעולמות הפנימיים ולרגע להעלם מהעולמות החיצוניים, סוג של נרניה.
חוץ ממיכל עשיר לניגודים, למוזיקה יש עוד כמה כוחות על –
- ביטוי רגשי – מוזיקה היא מראה של העולמות הפנימיים. בין אם דרך טקסטים של שירים או דרך צלילים ללא מילים, מוזיקה מבטאת את הנפשי.
- החזקת מרחב ותדר – תדמיינו לשבת בבתי קפה או מפגשים חברתיים בלי מוזיקה. המוזיקה מייצרת מיכל שבתוכו דברים יכולים לקרות.
- תקשורת בין אישית – בין אם תקשורת על השירים או תקשורת מוזיקלית – המוזיקה היא ערוץ לתקשורת מעבר למילים הרגילות.
איך להתחבר למתבגר דרך המוזיקה?
מתבגרים מתחברים באופן טבעי למוזיקה כי היא שלהם. זה השפה הבסיסית שלהם כי היא מגניבה, מבטאת את הרגשות שלהם, ושייכת רק להם. היא לא נכפית חיצונית ולכן היא ערוץ שדרכו אפשר להתחבר למתבגרים.
איך יוצרים חיבור עם מתבגר דרך מוזיקה?
- האזנה משותפת – לבקש שינגנו לכם שירים שהם אוהבים, ולשאול מה נוגע בהם.
- שיתוף אישי – לנגן או להשמיע שיר שהיה משמעותי עבורכם בגילם – ולשתף למה.
- משחק מוזיקלי – נגינה חופשית על כלים, גם בלי לדעת, גם אם זה מצחיק.
- ריקוד ופלייליסטים – לתת להם להוביל, להרגיש שהם אחראים על האווירה בבית.
- פשוט להיות – לשבת יחד עם שיר, בלי לדבר – רק להקשיב.
אלו רגעים קטנים, אבל הם יכולים לפתוח לבבות ולהיות פלטפורמה לשיח משמעותי ומקרב. תלוי במה נכון למתבגר שלכם ולכם באותו הרגע.
מה עושים בטיפול במוזיקה עם מתבגרים?
הרבה מתבגרים לא רוצים ש׳יחפרו להם׳ אבל יסכימו ללכת לתהליך טיפולי שפוגש אותם במקום שבו הם נמצאים. הם יסכימו לשתף שירים שהם אוהבים, לשמוע או לשיר יחד, לנגן.
הם גם יסכימו להגיע לאולפן הקלטות מקצועי שבו הם יכולים לשחק ולהתנסות בהפקה מוזיקלית שמעניינת אותם, ליצור גם אם הם לא מוזיקאים – כי זה מגניב ומושך.
ומתוך ההסכמה להתקרב – הם יסכימו לאורך זמן גם לשתף מה עובר עליהם באמת מבפנים, עם מישהו שנוצר איתו קשר בטוח וקרוב מספיק. ואז אפשר גם לשלב פסיכותרפיה – רק שהם מבקשים ופתוחים אליה.
המוזיקה היא שער וגשר לעולמות הפנימיים בכל הרבדים. היא מזמינה ולא הודפת, היא מתקדמת בקצב שנכון להם ופוגשת אותם בדיוק במקום שבו הם נמצאים, וזה הכוח האדיר שלה בתהליכים טיפוליים.
לסיכום
גיל ההתבגרות הוא לא רק משבר – הוא גם שער. הזדמנות לגדילה, לחיבור, לעומק חדש ביחסים. ההורה שמצליח להישאר נוכח, יציב ומכיל – גם כשקשה – יוכל ללוות את הילד שלו לעבר בגרות רגשית אמיתית.
ומוזיקה? היא הגשר – השער שדרכו אפשר להכנס, להתחבר ולעבוד יחד. ערוץ פשוט, אנושי ועוצמתי שמאפשר תהליכי עומק בלב ובנפש, ומרחב שבו שניים יכולים להפגש באמת.
ולפעמים, זה כל מה שצריך.
ליצירת קשר מלאו פרטים כאן
כתבות ומאמרים נוספים
להתחבר למתבגר: הילד, המבוגר, והמוזיקה שמעבר למילים
החיים שבמוות: אינטגרציה שלמה של תהליכי חיים
טיפול במתבגרים ובני נוער
טיפול בקשיי קשב וריכוז (ADD ו- ADHD) וטיפול במוזיקה
טיפול בטראומה וטיפול במוזיקה
כל הזכויות שמורות ליובל בארי תרפיה במוזיקה © 2020