מוזיקה ויצירה כמשאבים לחיזוק וחיבור אל כוחות החיים בעיבוד של טראומה

טיפול טראומה פוסט טראומה מוזיקה

במאמר זה אדון בשלושה שלבים בטיפול באנשים המתמודדים עם פוסט טראומה, באופנים שבהם השימוש במוזיקה עשוי לתמוך בתהליכים טיפוליים ובדרכים פרקטיות ליישומם

המנגנון הפוסט טראומטי

ההגדרה המקובלת להפרעת דחק פוסט טראומטית כוללת ״תגובת דחק המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שרפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על-פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי." (מתוך ויקיפדיה(

כיום אנו יודעים שלא מחייב בהכרח שיתרחש "אירוע" קיצוני על מנת שאדם יפתח תגובת דחק פוסט טראומטית, וכי למעשה אנשים רבים שהתמודדו בילדות עם הזנחה רגשית, סביבה חודרנית או עוינת אשר אינה תומכת דיה, בשילוב עם רגישות גבוהה של האדם עשויים לפתח בקרבו תגובות דחק דומות. לדוגמא, סיטואציה שבה ילדה רגישה בת שנה גדלה עם אם אשר מסיבות שונות לא הייתה נוכחת עמה במשך שעה שלמה (חווית נטישה) ואירוע זה חזר בחייה המוקדמים יותר מפעם אחת עשויה לפתח תגובת דחק פוסט טראומטית.

מקרים נוספים שבהם אדם חווה פוסט טראומה על אף שלא היה ״אירוע״ טראומטי קיצוני יכולה להיות בעקבות "טראומה משנית" או "העברה טראומטית בין דורית". במדינת ישראל לדוגמא, מרבית מהאוכלוסייה נולדה להורים שחוו אירועים טראומטיים באופנים שונים – כגון תנאים הישרדותיים קיצוניים בתקופת הקמת המדינה, חוויית השואה, השתתפות במלחמה, אובדן כתוצאה ממלחמה ועוד. הספרות המקצועית והניסיון הקליני מראים כי אנשים המתמודדים עם העברות טראומטיות בין דוריות חווים סימפטומים אשר דומים לאלו שחוו את הטראומה בעצמם. בהתאם, נראה כי רוב מי שמגיע לטיפול, ובמדינת ישראל במיוחד, מתמודד עם חווית דחק פוסט טראומטיות במידה כזו אחרת.

ההתמודדות עם החוויה הטראומטית מאופיינת בהפעלת מנגנוני דחק הנדרשים לצורך ההישרדות, והצורך להמשיך ולתפקד בחיי היום יום דורש הפעלה של מנגנוני הגנה המאלצים את האדם להדחיק את התגובות הרגשיות שעשויות להתעורר בעקבות האירוע הטראומטי במידה חלקית או מלאה. אדם אשר נמצא בדחק, בין אם ילד או מבוגר, למעשה נאלץ "לנטוש" את החוויות והרגשות של הילד הפנימי שבו באותם הרגעים, כדי להצליח לשרוד ולתפקד כמבוגר. נטישה פנימית זו עשויה לייצר פיצולים והדחקות של חלקים משמעותיים של העצמי באם לא מטופלת ועוברת עיבוד ואינטגרציה.

אדם אשר נאלץ להדחיק חלקים משמעותיים של העצמי שלו עשוי להתמודד עם מצבים רגשיים קיצוניים שמקורם לא תמיד ברור לו, הצפות רגשיות, התנגדויות לא מוסברות ותחושה כללית שהרבה ממשאבי האנרגיה שלו "נוזלים" ואינם זמינים עבורו למימוש הפוטנציאל השלם שלו. במקביל הוא עשוי להימנע מסיטואציות חיים שעשויות להזכיר לו את החוויה הרגשית הטראומטית. לדוגמא, ילד אשר נולד לאב שרוב חייו חי בחוויה הישרדותית של חוסר ומחסור עשוי לקבל באופן שאינו מודע מאביו תחושות עצמי בסיסיות של אשמה או פחד בכל פעם שהוא נוגע בתחושות של מלאות, חופש והנאה. בהתאם הוא ילמד להימנע בחייו ממצבים שבהם הוא עשוי לחוות מלאות, חופש והנאה, ואף יטה לתפוס אותם כ״מסוכנים״ עבורו.

ככל שהשנים עוברות האדם עשוי לשכוח מהחוויות שעוררו את התגובה הטראומטית (הדחקה), אך המנגנונים הנפשיים עשויים להישאר ויש להם השפעה רבה על איכות חייו של האדם. גם אם החוויה הראשונית שעוררה את התגובה הטראומטית אינה זמינה לאדם בזיכרונו (בדוגמא: הנסיבות ההישרדותיות שאביו של הילד חוו בחייו, או החוויות שהילד עבר בילדותו עם אביו) היא עשויה להיחקק בעצמי כחוויה בסיסית שתנהל את עולמו הרגשי. הניסיון לגעת או להציף את החוויות הטראומטיות עשוי לרוב להיתקל בהתנגדויות באופנים שונים – הימנעות, הדיפה, תוקפנות והצפה.

הנחות יסוד – גישה טיפולית

לפני שאציע מודל טיפולי למתמודדים עם פוסט טראומה אתייחס לכמה נקודות בסיס שעליהם המודל נשען. ראשית, הסימפטומים שאדם חוו בחייו מבטאים את צורת ההתארגנות הטובה ביותר שאדם הצליח לייצר לאור נסיבות חייו: מנגנוני ההגנה, נוקשים או מפריעים ככל שיהיו, לא נמצאים שם סתם, והם שומרים ותומכים באדם על מנת שיוכל לתפקד, לייצר משמעות ולבנות את סיפור חייו באופן  קוהרנטי ורציף. גם אם הסיפור שיצר מכיל חלקים מודעים וחלקים שאינם מודעים או שהסיפור ״פוגע״ בו בדרכים שונות, הוא מבטא את הצורה הטובה ביותר שבה האדם הצליח להתארגן ולייצר משמעות – לאור נסיבות חייו.

שנית, הרופא ד״ר Gabor Mate מצא כי אדם חווה אירוע כטראומטי לאו דווקא מהמפגש עם אירוע קשה או קיצוני אלא מהחוויה של נטישה בעת האירוע הקשה. אנשים יכולים להתמודד באופן ״בריא״ עם אירועים קשים, פיזית או נפשית, כל עוד הם חווים שיש שם נוכחות ותמיכה ושהם לא לבד בהתמודדות. במידה וזה לא מתקיים האימה שעשויה לעלות בעקבות תחושת הלבדנס שבהתמודדות עם התכנים הקשים היא המרכיב שגורם לפיצול, להדחקה ולתגובות הדחק הפוסט טראומטיות.

אם לחזור לדוגמא של התינוק שחווה נטישה מאימו – החוויה הטראומטית השתרשה מכיוון שהוא הרגיש שהוא לבד בעולם וכי אין שם אף אחד שייתן מענה לצרכיו הפיזיים והרגשיים. תחושות אלו מעוררות אימה וחרדה בלתי נסבלים אשר מובילות לחוויה של חודרנות של העולם החיצוני אל העצמי ואלו יוצרים את הפיצול והשבר הנפשי. במידה ובסיטואציה זו הייתה נוכחות של דמות מיטיבה האירוע לא היה נחווה כמפחיד מדי אלא כהתמודדות שנרשמת ברצף החוויות הפנימיות. באופן זה האירוע הופך מטראומה לסיפור פנימי – כחלק מרצף חייו של האדם.

שלישית, כאשר אנו ניגשים לטפל אנחנו לא עושים ״ניתוח לב פתוח״ – מגיעים לתוכן הטראומטי ועוקרים אותו מחייו של האדם, אלא אנו עובדים ביחד עם האדם, המקום שבו הוא נמצא ויחד עם סיפור חייו. ישנן טכניקות שונות להצפת תכני טראומטיים עמוקים מהנפש (נשימה מעגלית, היפנוזה, עבודת קול וגוף ועוד) אך שמציפים תוכן טראומטי בצורה שאינה מבוקרת הוא עשוי לזעזע ולערער את המערכת של האדם באופן קיצוני ולא מאוזן ועשוי לגרום יותר נזק מאשר תועלת. יחד עם זאת, מבלי לגעת או להתייחס בכלל לתוכן הטראומטי יתכן שלא תהיה התקדמות בטיפול ובסימפטומים שבגינם האדם פנה לטיפול. על כן, משתמע שטיפול טוב, בשונה מניתוח, הוא פעולה עדינה שנעה כ״ריקוד״ בטווח שבין קבלת הסימפטומים וההגנות של האדם לבין הצפה ועיבוד של התוכן הטראומטי. מה שעשוי לאפשר תנועה זו היא קשר טיפולי מיטיב שנבנה לאורך הטיפול.

רביעית, אחד מהגורמים שנמצאו כתומכים ביותר בתהליכי ריפוי הם עבודה עם הכוחות המצויים באדם ועם ה״יש״: הכרות עם משאבים פנימיים וחיצוניים המצויים לאדם, הרחבת הכוחות והחוזקות אשר תומכים בו ושהוא מתמלא מהם, והסכמה להכיר ולהרחיב את גורמי התמיכה החיצוניים שהאדם יכול להסתייע בהם. גורם נוסף שנמצא כתומך בטיפול הוא הרחבת פעולות המגבירות חיות וחיוניות, כגון ריקוד, יצירה אמנותית, מפגשים חברתיים, אורכי חיים בריא המשלב תנועה / ספורט, תזונה, והרחבת ההזנה המיטיבה – פיזית, נפשית ורוחית. כל אלו תומכים בהתרת הסימפטומים הפתולוגים ובחיזוק האדם הניגש לעבד ולספר מחדש את סיפור חייו.

לבסוף, הנחת יסוד נוספת היא שטיפול עומק מתקדם באופן ״ספיראלי״ (בשונה מליניארי) באופן שבו הוא נע בין שהיה, נגיעה, הצפה, מנוחה, עיבוד, מרחק, חוויות חיים, התחזקות, הרפיה, יחסים, הזנה ועוד. כל הגורמים הללו עשויים להיתמך בשילוב מוזיקה בטיפול – ועל כך אפרט בהמשך. בחלק הבא אציג מודל טיפולי במתמודדים עם פוסט טראומה אשר מסתמך על הנחות יסוד אלו.

מודל טיפולי

בשלב הראשון אתייחס למודל טיפולי בפוסט טראומה. בשלב השני אפרט כיצד ניתן להשתמש במוזיקה כמסייעת בכל אחד משלבי הטיפול שבמודל. יש לציין שהשלבים המוצגים מופרדים סכמתית לצורך ההסבר, אך בפועל הם מתקיימים יחד בו זמנית ונעים באופן ספירלי ומשולב בטיפול ללא הפרדה ברורה ומובנית.

חלק מהסימפטומים המרכזיים של פוסט טראומה הם אובדן תחושת הביטחון בעולם, אובדן האמון הבסיסי ביחסים ולפעמים אפילו בבני אדם, חוויה מתמדת של איום או חודרנות מהסביבה, תחושה עצמית של חוסר אונים ו/או חוסר מסוגלות ו/או חוסר ערך בסיסיים, חווית העולם בספליט (״טובים ורעים״ – אנשים / אירועים / איכויות / חוויות), דריכות מתמדת וחוסר שקט. אפשר לתמצת סימפטומים אלו כחוסר אמון בסיסי, פגיעה בתחושת הערך, ודריכות יתר. אפשר גם להבין מדוע סימפטומים אלו שרתו והגנו על האדם שהתמודד עם פוסט טראומה: הם שמרו עליו מלחוות שוב את הרגשות והחוויות הקשות שהתרחשו באירועים הטראומטיים.

בהתאם לכך, החלק הראשון של הטיפול מתמקד ביצירת תחושה של ביטחון בקשר הטיפולי ובטיפול כמיכל בטוח ומוגן. המטפל צריך לבנות מיכל לרגשות וחוויות הרסניות / מערערות / מאיימות, להצליח לייצר קשר רציף, לייצר משמעות בקשר ולבנות את הטיפול כמרחב יציב שאינו מערער או מאיים מדי. שלב זה מהותי ביותר ואף עשוי לקחת בין כמה חודשים לכמה שנים. יש מקרים בהם הוא מהווה מטרה מרכזית לטיפול בפני עצמו ולעיתים כאשר מצליחים לבסס אותו הטיפול מתקדם באופן ניכר ביותר.

במרבית המקרים לפני שמתבסס הקשר הטיפולי הבטוח והיציב לא יהיה אפשרי לגעת בעומקי התכנים הטראומטיים ולעבדם. רק שהאדם ירגיש מספיק בטוח, מוכל ומוחזק בקשר הטיפולי (או בחייו) הוא יוכל לשחרר בהדרגה את הצורך במנגנוני ההגנה, להסכים לשנות דפוסים, להתרכך ולהיפתח לתכנים הקשים שקיימים בו. כאשר יש מיכל בטוח ויציב אפשר לנוח בו, ליפול אליו כרשת ביטחון במידה ותהיה התרסקות, להיתמך בו ולצמוח איתו.

השלב השני של הטיפול עוסק בעיבוד התכנים והסיפור הטראומטי. אדם אשר חווה טראומה נוטה להגיב בדפוסים הישרדותיים, הדחקת העולם הרגשי (הילד הפנימי) ופיצול (טובים ורעים / הילד והמבוגר). כאשר הקשר והמיכל הטיפולי מתבססים הם עשוים לתמוך בבניה של דמות מבוגר אחראי ומכיל, אשר בשאיפה יוכל לתת מקום לעולם הרגשי והחווייתי של הילד הפנימי ולאחות את הפיצולים: לספר את הסיפור שעוד לא הייתה אוזן ולב שישמעו אותם על כל רבדיהם – המילוליים, הרגשיים והחווייתיים.

כאשר מתאפשר מקום לסיפור במיכל הטיפולי מתאפשר עבורו מקום במיכל הפנימי, והפיצולים הפנימיים מתאחים לכדי אדם אחד. העצמי חוזר להיות בקשר שלם יותר עם חלקיו המפוצלים, וזהו חלק משמעותי מתהליך הריפוי. האדם כבר לא חוו את עצמו ״נטוש״ ו״לבד״ עם הסיפור, אלא יש שם מישהו איתו. כשזה קורה קיימת האפשרות שהטראומה תוכל לעבור התמרה מחוויה חיה לסיפור שאפשר לספר אותו, וזוהי אבן דרך משמעותית בתהליך הריפוי. כאשר זה קורה, סיפור הטראומה עשוי להפוך לסיפור בעל משמעות בחייו השלמים של האדם ובמי שהוא מתפתח להיות.

השלב השלישי של הטיפול עוסק באינטגרציה של הסיפור הטראומטי אל השלם שבאדם ובחיבור של האדם לעוצמות ולכוחות שבחייו. לאחר שהסיפור הטראומטי קיבל מקום, צורה ועיבוד ניתן להתבונן כיצד הוא מתחבר עם סיפור חייו של האדם, כיצד חייו התעצבו בעקבותיו, ואילו משמעויות האדם בוחר לקחת ממנו לחייו השלמים. ניתן להתבונן באופנים שבהם האדם צמח להיות מי שהוא ובכוחות ובחוזקות שמצויים בו בעקבות האירועים שחווה. לדוגמא, מישהו שעבר חוויה קשה יכול ללמוד לשמור על העצמי שלו במצבים קיצוניים או קשים, לפתח כוחות ועוצמות שהתפתחו בעקבות ההתמודדות, או להגיע לנתיבים משמעותיים שהתאפשרו בעקבות סיפור חייו.

בנוסף, שלב זה שם דגש גדול על חיבור האדם אל כוחות החיים ומשאבים פנימיים וחיצוניים: תכנים מיטיבים ובונים אשר קיימים בחייו של האדם – כגון בית לגור בו, תכונות תומכות, סביבה תומכת; חיבור לפעולות שמונעות מתשוקה ויצירה כגון התעסקות במוזיקה, תנועה ואמנויות; הרחבת החיבור של האדם אל היכולות הקיימות בו לחיות ולהתפתח על אף האירועים שחווה ועוד. בטיפול נשאף לא רק לגעת בתכנים הטראומטיים הקשים אלא גם להרחיב ולהעצים את החיבור לכוחות החיים, ההנאה, התשוקה וה״יש״ שבחייו של האדם. עבודה עם ה״יש״ מאפשרת חיזוק וצמיחה שתומכים באפשרות של האדם לעשות אינטגרציה בינו לבין התכנים הטראומטיים שעבר, נותנים משמעות ומחזקים את האדם במסע חייו.

יש לזכור שתהליכים טיפוליים אינם נעים באופן ״ליניארי״ ואחיד מנקודה אחת לשנייה אלא במעגלים ״ספירליים״ אשר עובדים על אספקטים שונים בו זמנית. כך גם בנוגע לשלבים המוצעים במודל: התנועה ביניהם אינה ליניארית ויכולה לעסוק בכמה שלבים בו זמנית ברבדים שונים.

מוזיקה כאמצעי טיפולי ביצירה והבעה

מוזיקה יכולה לתמוך בתהליכים טיפוליים בדרכים שונות: הרחבת החיבור רגשי, אמצעי לביטוי וההבעה רגשיים, יצירת קשר בינאישי ברבדים החווייתיים, התחברות לעולם פנימי העוקף את הפילטרים של ״מיינד״ והחשיבה השכלית, יצירת ״עוגנים״ מקרקעים ותומכים בחייו של המטופל (יצירות מוזיקליות, כלי נגינה, הרכבים מוזיקליים) ועוד. בטיפול במוזיקה אפשר לשמוע יחד שירים ביו טיוב ביחד – ״קלילים״ או ״עמוקים״, לאלתר יחד על כלי נגינה מקצועיים או נגישים (שאינם מצריכים ידע מוזיקלי מוקדים) באופן ספונטאני או סביב נושאי חיים / רגשות ספציפיים, לכתוב ולהלחין שירים בליווי המטפל, לעבוד על שירה עם או בלי מיקרופון כאנלוגיה ל״מופע״ של העצמי בעולם, להנכיח תהליכים בטיפול דרך הקלטה ו/או הפקה מוזיקלית (טקסט, סאונדים, ביטים ועוד), להכין סט די ג׳יי סביב נושא מסוים בחייו של המטופל, לעבד תכנים באופן מילולי ועוד. כמו בכל טיפול, על המטפל להתאים את הטכניקה, התוכן והגישה המתאימה למפגש הספציפי בטיפול.

השתתפות במוזיקה מזמינה שהות במרחב שהוא מעברי או פוטנציאלי (ויניקוט), אשר תומך בהרחבת היכולת לשחק, לדמיין ולשהות ב״בין לבין״. ויניקוט כתב רבות כי החלק המרפא ביותר בטיפול מתרחש כאשר מצליחים לשהות במרחב הפוטנציאלי–משחקי וכי כל עוד לאדם חסרה היכולת לשהות במרחב זה על הטיפול להתמקד ביכולתו של האדם להיות בחוויה של משחק. היכולת לשהות במרחב המשחקי-פנטזי מאפשרת לאדם לבנות מיכל לאירועים או רגשות מציפים שקשה לחוותם באופן ישיר ובלתי אמצעי (במשחק) ככלי שדרכו ניתן לעבד תכנים פנימיים מורכבים או שמאתגר לשאתם במרחב ה״מציאות״.

מאפיין נוסף של המוזיקה בטיפול היא השימוש במוזיקה כ״מרחב שלישי״ השלכתי שבו ניתן לחוות ולעבד תכנים רגשיים ובינאישיים: ״אני לא עצוב, זה המוזיקה עצובה״; ״זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור שבשיר״; ״זה לא אני פגוע או לא יפה, זה המוזיקה שיוצאת ממני״; ועוד. באופן הזה המוזיקה כמרחב שלישי השלכתי מקלה על המטופל לצלול את המרחב הפוטנציאלי-משחקי המרפא, וכך תומכת באפשרויות של עיבוד תכנים, העצמה, תהליכי אינטגרציה וחיבורים רגשיים באופן שאינו מאיים מידי וניתן לנשיאה.

לאנשים רבים המתמודדים עם פוסט טראומה יש צורך מוגבר בתחושת ביטחון וחוויה של ודאות ״קונקרטית״ באופן שעשוי לאתגר את השהיה שלהם במרחבים שאינם ברורים או מוגדרים. הצורך בביטחון קונקרטי לעיתים מאתגר את יכולותיהם לשהות ולהתמסר למרחבי משחקי פנטזי, שמטבעו מאופיין בחוסר ודאות, אלתור, גמישות ויצירתיות. המרחב המוזיקלי כמרחב שלישי תומך בכניסה ״רכה״ ומזמינה יחסית אל המרחב הפנטזי-משחקי ועשוי להקליל את החוויה הבסיסית, להפחית חרדה ולהגמיש מנגנוני הגנה. בנוסף, שהיה במרחב המוזיקלי עשויה להרחיב תחושות של אוטונומיה, העצמה וחיבור אל הכוחות הבריאים של החיים.

המוזיקה עשויה לתמוך גם בחיבור של האדם אל משאבים מעולם הרוח וההשראה: לפעמים בעבודה עם מוזיקה האדם יחוו השראה בצורה של צלילים, טקסט או תובנות שלאו דווקא היו נגישים לו באמצעים אחרים. בנוסף, המוזיקה עשויה להרחיב את החיבור של האדם לתחושות של עוצמות, אוטונומיה וחיבור אל ה״יש״ שבחיים – בין אם דרך המימד של האסתטיקה שבמוזיקה, ובין אם דרך חוויות של הצלחה והגשמה דרך פעילויות מוזיקליות (נגינה, שירה, כתיבת שירים ועוד).

מוזיקה כתומכת ומרחיבה תהליכים טיפוליים במתמודדים עם פוסט טראומה בשלביו השונים

שלב I: יצירת קשר ומיכל טיפולי בטוחים, יציבים ומשמעותיים

כאמור השלב הראשון של הטיפול במתמודדים עם פוסט טראומה מתרכז ביצירת קשר ומיכל טיפולי בטוח, יציב ומשמעותי. כאשר אנו מתייחסים לעבודה עם המוזיקה כמאפשרת עבודה במרחב השלישי ההשלכתי ותומכת בהרחבת המרחב הפוטנציאלי-משחקי היא יכולה להוות מיכל לבנייה והתרחבות של הקשר הטיפולי הבטוח והמיטיב.

טכניקות שיכולות לסייע בשלב זה כוללות שיתוף והשמעה של שירים משמעותיים, אלתור במוזיקה, כתיבה והלחנת שירים, הקלטה והפקה אולפנית, משחקים מוזיקליים ועוד. לדוגמא, שיתוף של שיר משמעותי, משחק מוזיקלי או אפילו לימוד על כלי נגינה עשויים לתמוך בבניה של קרבה, ביטחון ותעוזה בביסוס הקשר הטיפולי.

בנוסף, דיבור מהווה אמצעי תקשורת שרובנו מורגלים בו ביום-יום. עבור רוב האנשים נגינה תדרוש תעוזה וביטחון מסוג אחר בקשר, שירה אף יותר. תדמיינו סיטואציה שבה המטפל/ת שלכם מזמינים אתכם לשיר שיר שאתם מחוברים אליו בזמן שהם מלווים אתכם בגיטרה, או מזמינים אתכם לאלתור משותף בכלי נגינה שמנסה לתת ביטוי לרגש משמעותי בחייכם, גם אם אתם לא יודעים לנגן. האינטראקציה המוזיקלית מזמינה רכות, חיבור לחוויה פנימית ואפשור שלא תמיד מתאפשרים דרך תקשורת מילולית אשר לעיתים עשויה לשמש כמסך אל העולם הפנימי.

שלב II: נגיעה ועיבוד בתכנים הטראומטיים

כאשר הקשר הטיפולי התחזק ויש מוכנות גבוהה יותר לגעת ולעבד את התכנים הטראומטיים ניתן לעשות תהליכי עומק בעבודה עם מוזיקה בטיפול. ניתן לגעת בתכנים הטראומטיים באופן ״ישיר״ דרך עיסוק בחוויות ובסיפור של האדם, או באופן ״עקיף״ והשלכתי דרך עבודה עם הומור, סיפור תכנים על ״מישהו אחר״ שחוו דברים דומים או דרך עבודה עם דינמיקות המתקיימות בהווה בחייו של המטופל ומתקשרות לתכנים שעבר.

בחלק הבא אדון בכמה אפשרויות מעשיות לעבודה עם מוזיקה בטיפול בשלב זה:

האזנה מוקדשת לשיר – נסו לדמיין את עצמיכם כבוגרים אשר הולכים אחורה בזמן ומקדישים שיר לנער/ה שהייתם בזמן שחוויתם קושי או משבר – זה יכול להיות תחושת של בדידות או ניכור, אובדן של הורה, פרידה מזוגית ראשונה שמאוד השפיעה עליכם ועוד. נסו לדמיין שאתם חולקים את השיר עם המטפל/ת שלכם. עכשיו נסו לדמיין את המטפל שלכם מקדיש שיר נוסף בעל תוכן רגשי לאותו נער/ה שהייתם. עבודה עם שירים יכולה לעורר הרבה רגשות ותכנים ולאפשר נגיעה ברבדים החווייתיים באופן שפחות מאיים דרך השימוש במוזיקה כמרחב שלישי השלכתי.

אלתור רגשי – אחד מהאתגרים שמלווים חלק ממתמודדים עם פוסט טראומה הוא היכולת להתחבר לפרטים של האירועים הטראומטיים ולתכנים של סיפור הרגשי הקשה שחוו. שימוש בנגינה במקום או בנוסף למילים עשוי לתמוך ביכולת לספר את הסיפור שלא סופר, להתחבר לרבדים רגשיים מודחקים ולתמוך בעיבוד של הטראומה – בין אם מעבדים את החוויה מילולית ובין אם העיבוד נשאר בחוויה המוזיקלית.   הנוכחות של המטפל כעד משמעותי וכשותף מוזיקלי עשויה לתמוך בתחושת הביטחון והיחדנס הנדרשים כדי לצאת למסע שכזה.

כתיבת שירים – כתיבה של שיר עשויה להיות תהליך מרגש, משמעותי ומעצים. בכתיבת שירים המטופל בוחר אילו תכנים הוא מכניס לשיר ואילו לא, כיצד הוא מארגן את השיר, איזה תחושות הלחן, ההרמוניה והמקצב מעבירים דרך השיר, האם יש בו הפסקות ארוכות או שהוא עמוס בתכנים ועוד. בכתיבת שירים ניתן לעבוד בכמה רבדים – בניהם המילולי, המוזיקלי, הרתמי, הדינאמי ועוד. השיר ברבדיו השונים יכול לבטא תכנים מורכבים דרך השלישי המוזיקלי.

ניתן לכתוב שיר לאדם נוסף שהיה נוכח בחייו של המטופל בזמן הטראומה, לבן משפחה או חבר קרוב, למטופל עצמו באותו התקופה, לפוגע, לאלוהים או לכל דמות אחרת שתהיה משמעותית עבור המטופל. ניתן לכתוב את השיר באופן ישיר או השלכתי ולהתאים את התהליך ואת מידת העומק או הקלילות של השיר בהתאם לצרכים שעולים בטיפול. כחלק מהתהליך הטיפולי בוחרים את התכנים, האופי וקצב העבודה על השיר.

שלב III: אינטגרציה שלמה ויצירת נרטיבים חווייתיים חדשים

שינוי טרנספורמטיבי עמוק אינו מתרחש בין לילה: כאשר באים לבנות בית חדש במקומו של  בית ישן ומתפורר ראשית מודים לבית הישן על מה שהוא היה עבורינו ושירת עד כה בחיינו. בשלב השני מתפנים להרס הבית הישן והפרידה ממנו, על מנת שנוכל לחפור עמוק באדמה ולבסס את היסודות החדשים. לאחר שהיסודות קיימים מתפנים לבניית השלד, הפנים והגמר.

בעבודה עם עולם הנפש אנו לא "הורסים" את האדם, אך שמשחררים סיפורים ותוכן רגשי מן העבר עשוי להתפנות מקום לנרטיבים חדשים. נרטיבים אלו לא קיימים רק כ"סיפורים" מילוליים ומודעים של העצמי, אלא מוטבעים ברמה החוויתית-גופנית העמוקה שבנו. אישה שעברה אלימות קשה כילדה עשויה כבוגרת להירתע באופן אינסטינקטיבי אשר אינו מודע מקרבה, מגע ואפילו תנועות חיצוניים חדות המתרחשות בעולם החיצוני. גבר שכילד השתיקו את קולו בצעקות ובאיומים בכל פעם שניסה להתבטא עשוי לחוות כיווץ ופחד בכל פעם שינסה להתבטא כמבוגר בעולם.

בתהליכים טיפוליים, לאחר שביססנו קשר טיפולי ולאחר שנגענו ועיבדנו חלק מהתכנים הטראומטיים יש חשיבות רבה לבניית מבנים חדשים של העצמי – המודע והחוויתי. ברמת הסיפור זה יהיה "לספר סיפור חדש" – שאני ראוי, שיש לי מקום, שמותר לי, שאני חופשי לבחור. יחד עם זאת, הניסיון הקליני מראה כי רמת הסיפור לרוב אינה מספיקה כדי לחולל שינוי עמוק שיקבל ביטוי פנימי חוויתי. כדי לעשות צריך לעשות עבודת עומק עם הרבדים החווייתיים-גופניים, ומוזיקה יכולה להיות כלי מעולה לכך.

תקשורת מוזיקלית עשויה לגעת ברבדים החוויתיים כגון תחושת הביטוי האישי, לקיחת מקום, חלוקת המרחב, יחסים בינאישיים ועוד. פרופ׳ דניאל סטרן, פסיכיאטר שחקר את התפתחות העצמי דרך צפייה בתינוקות, תבע את המונח ״צורות של חיוניות״ שהם צורות שבהם החיוניות באה לידי ביטוי בתחושה העצמית ובתקשורת בינאישית. צורות אלו שונות ממחשבות או רגשות, וסטרן מצא שצורות אלו יכולות לקבל ביטוי בתקשורת מוזיקלית.

כאשר הגבר שהושתק בילדותו בכל פעם שרצה לשתף, לשיר ולרקוד מעז לתת ביטוי לפעולות אלו ממש, סביר להניח שהוא יצופו בתוכו גם הכאב, הפחד והכיווץ שהוא למד לחוות במצבים אלו, באופן שאינו נשלט. כאשר חוויות אלו מקבלות תגובה אחרת מהסביבה במרחב טיפולי בטוח ומוגן – אפשור, מקום ורוך – יש סיכוי שמשהו ישתנה ברמת החוויה הבסיסית. ככל שהחוויות המעצימות מתרחשות יותר ממפגש למפגש הם תופסות יותר ויותר מקום בחווית העצמי הבסיסית של האדם, וכך עשוי להתרחש תהלילך של יצירת נרטיבים חוויתיים חדשים.

תהליך זה אינו "מוחק" את החוויות הטראומטיות או האוטומטים הגופניים של האדם, אך כאשר אלו פוגשים במציאות חוויה שונה, המרחב הטיפולי מאפשר לאדם ״לעבור״ דרכם, לחוות אותם, ואולי לייצר ו/או לבחור בנרטיבים חווייתיים חדשים, בליווי של המטפל כתומך, מאפשר, מהדהד, מרחיב, ושומר.

״להיות במרכז״ מהווה תמה טיפולית וחשובה בטיפול, ובמיוחד בעבודה עם אנשים שחוו פוסט טראומה: האם בטוח עבורי להיות במרכז? מהו המרכז שלי? מהי הדרך הייחודית שטובה עבורי כדי לקחת יותר מקום בעולמי? מהו המינון הנכון של מקום עבורי בתקופת חיי הנוכחית? בטיפול במוזיקה המטופל כל הזמן יכול לבחון את נושא ה״מרכזיות״ שלו ברמת החוויה וברמת התוכן המוזיקלי והלא מוזיקלי שהוא בוחר להביא לטיפול. כאשר אדם משתף שיר, מנגן או שר הוא באופן אוטומטי נוכח במרכז, וכאשר זה נעשה במוזיקה זה עשוי להיות פחות מאיים מכיוון שזה מתקיים בשלישי המוזיקלי.

בנוסף, שלב זה שם דגש על חיבור האדם לכוחות החיים ולעוצמות הקיימות בו. כאשר אדם מנגן, שר וכותב הוא מתחבר ל״נהר״ החיים באופן שעשוי לתת ביטוי למי ומה שהוא בעולם. זהו נהר שהמעיין שממנו הוא נובע תמיד זמין עבור כל אדם, ורק האדם יכול להחליט אם להזרים בו את המים או לא. בתמיכת המטפל האדם עשוי להתחבר למעין זה ולראות שיש מים שזורמים בנהרו. שאדם מתחבר לכוחותיו, עוצמותיו וה״יש״ שבחייו הוא מתחזק ובאופן זה יכול להתמודד עם כל אתגר או תוכן שצף בחייו בצורה יעילה ומחוברת יותר. בנוסף, חוויית העוצמה תומכת ביצירה של סיפור נרטיבי חדש.

יצירה ואינטגרציה של נרטיבים חוויתיים חדשים יכולה לקבל הרבה ביטויים בטיפול במוזיקה: דרך כתיבת שיר, ריקוד ותנועה, אלתור מוזיקלי ועוד. לדוגמא, אדם יכול להרחיב את גבולות הביטוי שלו במפגש מוזיקלי דרך נגינה על כלי שעוד לא ניסה, נגינה של ״סולו״ ולהיות במרכז, שירה או התנסות קולית ועוד.

סיכום

במאמר הנוכחי הצגתי מודל של שלושה שלבים לטיפול באנשים המתמודדים עם פוסט טראומה ודרכים שבהם עבודה עם מוזיקה בטיפול עשויה לתמוך בכל שלב ושלב. יש לזכור שהחלוקה לשלבים אינה מתקיימת באופן ליניארי אלא השלבים שזורים אחד בשני ומתפתחים באופן ספיראלי לאורך הטיפול. לדוגמא, ההתרחבות של החיבור של האדם אל המשאבים, הכוחות, והנרטיבים הבונים עשויה לתמוך בכל אחד משלבי הטיפול. תפקידו של המטפל הוא להיות קשוב לשירות המתבקש עבור אותו האדם ובאותו המפגש.

מוזמנים לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
צייצו
שיתוף ב whatsapp
שלחו בוואטסאפ
שיתוף ב pinterest
שמרו בפינטרסט
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב email
שלחו במייל

כתבות ומאמרים נוספים

קודם
הבא
יובל בארי

יובל בארי

מטפל במוזיקה בגישת ״העצמי היוצר״, מפיק ויוצר מוזיקלי, אב ל- 4.

מהבלוג

קודם
הבא

בא לכם לשמוע על המסע הבא שיוצא, קטע מוזיקלי חדש או סדנא? יש לכם שאלה או בקשה? מוזמנים להצטרף לדרך היוצר.

לכתבות וקטעי מוזיקה נוספים

יובל בארי מטפל במוזיקה לוגו נוסף טיפול במוסיקה
היי, רוצים להתעדכן ביצירות ופלייליסטים חדשים שיוצאים?
סדנאות ומאמרים חדשניים בטיפול במוזיקה?
מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי, אשמח לשמור איתכם על קשר!
(אי-חפירה מובטחת, יוצא מקסימום אחת לשבועיים)