המסע שלי עם מוזיקה התחיל בגיל 4. בימי שבת שלא היה לחץ לקום ולהתארגן לגן, הייתי שוכב במיטה, וממציא שירים – מפליג במנגינות, מילים, מדמיין דברים, ממציא, מספר מה עובר עלי, ונהנה פשוט לבטא את עולמי במוזיקה ושירים.

אמא שלי, רופאה בבלינסון, כנראה הרגישה שיש פונטציאל, ובגיל 4.5 הלכה איתי לשיעורים קבוצתיים בפסנתר בשיטת ימהה, שהמשיכו ללוות אותי עד גיל 15. בשמחות ובדכאונות של גיל ההתבגרות, בהתרגשויות ובאכזבות של אהבה ראשונה בגיל 14, ברגעים של בדידות או תחושה של ניתוק מההורים – המוזיקה תמיד הייתה שם. בגיל 15 הרגשתי שמיציתי את המוזיקה הקלאסית בפסנתר, ופניתי ללימודי גיטרה, והתחלתי לתקלט (DJ) באופן מקצועי במסיבות ואירועים פרטיים. באותה התקופה המוזיקה הייתה כל עולמי. במקביל לבגרויות שעשיתי בבית ספר להנדסאים, בזמנו כי הרגשתי ”שצריך“, כל היום הקשבתי לשירים וצרבתי אותם לדיסקים (זוכרים מה זה? 🙂 ומיינתי לסגנונות שונים. הייתי יחצ“ן מסיבות נוער בתל אביב וכל כולי הייתי שקוע בחיי הלילה, המוזיקה והמסיבות נוער של תל אביב. עד ש.. התגייסתי. וגם המנקה הקולמביאנית שהייתה להורים שלי בזמנו נעלמה ואיתה מזוודת הדיסקים הכסופה עם הדיסקים שהשקעתי בהם את חיי.

תקופת הצבא הייתה קשה עבורי. שירות בחיל הים, יציאות הבייתה פעם בשלושה שבועות, דחיסות של לגור עם הרבה אנשים בלי הרבה מקום ליצירתיות וביטוי. מה שהשאיר אותי ”חי“ שם, היה המוזיקה. בסופי השבוע המעטים שהייתי יוצא הבייתה הייתי מוצא מסיבות אוונגרד לרקוד ולהשתחרר.

במקביל, שהייתי בספינה הייתי ״צורך״ מוזיקה כל זמן שרק היה אפשר, וזה החזיר אותי לעצמי ולתחושת חיבור שלי למי ומה שאני. בחצי השנה האחרונה של השירות, שהתפנה לי קצת זמן, התחלתי ללמד את עצמי לנגן בחלילית תחילה, ואח“כ בחליל ערבי ”נאי“. המוזיקה מהמזרח קסמה לי – האחרות, הרוגע, התשוקה, והתחשק לי להתעמק בה ולהבלע בה. לאחר השירות עברתי לערבה לעבוד בעבודה מועדפת, הקמת אתר אירוח מדברי 5 ק“מ מהישוב חצבה, וגרתי באוהל לבד לגמרי במדבר. תקופה מאתגרת, שלאחריה טסתי להודו ללמוד מוזיקה על חליל הודי (בנסורי), מסע של כחצי שנה. עם קשיים, משברים, אתגרים פנימיים – המוזיקה תמיד הייתה שם. בתור השפה שלי, הדרך שלי לבטא את עצמי, לתקשר עם אחרים, להעניק את הצבע שאני לעולם.

אחרי הטיול בהודו נרשמתי ללימודים במרכז למוזיקה מהמזרח שבירושלים. באותה התקופה הבנתי שלנגן עם עצמי זה לא מספיק עבורי. זה הרגיש לי ”ריק“, ובודד לאורך זמן: שאתה מנגן רק לבדך אתה מוגבל בגבולות של עצמך, אין לך הד, קהל, ויש גבול לכמה שזה יכול להתפתח ולעניין. גם מבחינת ”תפקידים מוזיקליים“ – התחשק לי על עושר – לשלב קצב, הרמוניה, מלודיה, שירה – ולבד אי אפשר הכל. חיפשתי שותפים לנגן איתם – לתקשר דרך המוזיקה.

זה הוציא אותי למסע שבו היו לי חוויות מדהימות. מפגשים בלתי אמצעיים קרובים עם אנשים דרך שפה שהיא מעבר למילים, תקשורת משותפת וסינכרון שקשה לתאר במילים. יחד עם זאת, המרחב הזה הזמין עבורי גם חוויות קשות ומורכבות – חוסר תקשורת, חוסר הקשבה, תחושת ניתוק, בידוד, העלמות, או מאבק. אבל המוזיקה עזרה לי ללמוד על העומקים של יחסים: איך לתת מקום, לקבל מקום, להפגש, לשים גבולות, לבחור את המרחבים שיותר נכונים עבורי ואילו פחות, איזה ״צבע״ יש לי, איזה מקום אני רוצה לקחת ומתי (זה גם יכול להשתנות כמובן). איך זה להיות עם אחרים, מתי להביע את מה שאני רוצה, מתי להיות בשקט, איך לייצר הרמוניה. המוזיקה לימדה אותי על יחסים קרובים ועל דרכים לתת לעצמי מקום מדויק בעולם – יחד עם אחרים.

באותה התקופה תרגלתי יכולות של הנגשת מרחבי מפגש דרך מוזיקה לאנשים נוספים, שעבדתי בהנחיית סדנאות מוזיקת עולם לקבוצות בחאנים שבדרום – טיולי בתי ספר, קבוצות של תגלית, אירועי חברה והייטק, קבוצות מחו“ל. בנוסף, התחברתי עם כמה הרכבים, שבהם ניגנו בקבלות פנים, פאבים מקומיים וכמה במות גדולות. לאורך הזמן התחלתי להפיק הרכבים מוזיקלית, וניהלתי פרוייקט של אונ׳ באר שבע שנקרא ״מנגנים ביחד״ לחיבור בין סטודנטים יהודים, ערבים ובדואים – דרך. במקביל, באותה התקופה סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה.

יחד עם המוזיקה והיצירה חוויתי גם קשיים בחיים – בתחושות של מימוש עצמי, בעולם הרגשות ובזוגיות. החלטתי לטפל בעצמי, והייתי במספר טיפולים פסיכולוגיים. הרגשתי שהם עזרו לי מאוד להבין את עצמי ואת ״הבעיות״, להיות מודע לקשיים, אבל הם לא ממש עזרו לי להרגיש יותר טוב.

לקח לי זמן להבין שעבורי, טיפול יהיה יעיל יותר שהוא יגע ברבדים שהם מעבר לדיבור המודע ל“אינטלקט“. שאני יכול להבין הרבה דברים על עצמי ב״רובד ההבנה״, אבל שאני מבקש שינוי עמוק ברובד ה”חוויה“: האופן שבו אני חווה וחש את עצמי ואת העולם.

בדומה למה שפגשתי בתקשורת המוזיקלית עם אחרים, הרגשתי שאני ״חי״ ונוכח בעוד רבדים מרובד הדיבור וההבנה השכלית. התנסתי בכמה תהליכים טיפולים ששילבו כלים לא מילוליים בעבודתם (בניהם טיפול בנשימות, טיפול בקול), והבנתי שהערוץ שלי לטיפול עמוק הוא המוזיקה והיצירה שפועמות בי – כאדם וכמטפל. מצאתי את התוכנית ללימודי תואר שני בתראפיה במוזיקה באוניברסיטת חיפה ונרשמתי.

הלימודים היו מדהימים. נדהמתי לגלות כמה התחום של שימוש במוזיקה בטיפול וכטיפול נחקר, שזה תחום חדש ומתפתח, והתרגשתי מאוד מקורסים כמו ”אלתור קליני“, או ”פרספקטיבות מתקדמות בתראפיה במוזיקה“. גיליתי גם שהתחום נחקר במדעי המוח ובנוירופסיכולוגיה.

במהלך הלימודים עשיתי סמינר קליני בבית ספר של ילדים עם קשיים נפשיים ורגשיים, פרקטיקום קליני בשלוותה עם מבוגרים במחלקת אשפוז, ולאחר מכן התמחות בעבודה עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי בעמותה לילדים בסיכון. לאחר מכן עבדתי בבית ספר עם ילדים ביסודי, בחטיבת הביניים ועם כיתת ילדים על הספקטרום המשולבת בבית ספר רגיל במעגן מיכאל, ובבית ספר מיוחד לילדים עם קשיי קשב וריכוז, היפראקטיביות ולקויות למידה. במקביל, הצטרפתי למרכז טיפולי פרטי בנתניה והתחלתי לעבוד בקליניקה לטיפול בילדים ומבוגרים המלווה את ההורים בתהליך. כשנתיים לאחר מכן עזבתי את המרכז הטיפולי ופתחתי קליניקות לטיפול במוזיקה בכרכור ובנתניה, וקיבלתי אישור להיות ספק מורשה לטיפול במוזיקה של משרד הביטחון. כמו כן, התפתחה בי ההבנה שהחלק הטיפולי שבמוזיקה לא נמצא רק ”בקליניקה“ במפגשים 1/1, ושאני רוצה להוציא אותה ל“קהילה“ – ליותר ויותר אנשים גם שהם לא ”מוזיקאים“, להכנס למימד החוויתי שהמוזיקה מאפשרת בתקשורת בין אישית, הבעה, נגיעה ברגשות ובתחושה של ”יחדנס“ – יש מקום לצבע של כל אחד. פיתחתי סדנא של ”צלילים מבפנים“ ו- MIT – Music Is Together, וסדנאות נוספות בהתאם לצורך הקבוצה. במקביל, התחלתי לעבוד עם ”לופר“ וללוות מרחבים של יצירה מוזיקלית חיה שמתקשרת עם הקהל והמאזינים – מופעי פלייבק, סדנאות קונטקט, יוגה בשילוב מוזיקה חיה ועוד.

כיום, בוערת בי ההבנה שמוזיקה זה חיים. הכלי הזה שקוראים לו ”מוזיקה“ מאפשר לבטא חיים, להתבונן בדפוסים שיש לנו בחיים, ויש לו את היכולת להפוך קבוצה של אנשים שלא הכירו לפני כן, ל״יחד״ פועם וחי החוגג את האנושי שאנו – כפרטים וכקבוצה.

אני ממשיך במסע האישי שלי לגילוי ודיוק היוצר שבי, ומתוך נסיוני – המוזיקלי והטיפולי – אני מלווה אחרים במסעות ריפוי וגילוי היוצר שהם.